מאמר הדעה "המציאות שמסתירה תוכנית הראליטי" מאת קובי ניב מדגים יפה את השטחיות של התקשורת הישראלית. ברשימתו מתלונן מצד אחד הכותב על העובדה ש"תרבות הרייטינג" גורמת לדחיקה לשוליים של הנושאים שראויים, לטעמו, להיות בלב הדיון הציבורי. אבל, מצד שני, לרשימה בעצמה יש מאפיינים ששאולים מתרבות הרייטינג: הדיון קצר ורדוד, הטיעונים לא מבוססים והמסקנות נודדות הרחק הרחק מהעובדות.
הרי אפילו הכותב לא באמת מאמין שבאמצעות מאמר בן 400 מילה ניתן לקעקע שני פסקי דין מפורטים ומנומקים היטב.
אבל העיקר? כותבים. כותבים בלי לחשוב פעמיים. רק כי צריך לכתוב.
עיתונות שהיא טוקבק, ארוך ומייגע.
מקריאה ברפרוף ניתן לחשוב בטעות שמטרת הכותב היא לאשש את התיזה שהוא מציג בכותרת המשנה המרכזית ("שופטות בעלות דעות קדומות", או במילים אחרות: קיימת אפליה ממוסדת נגד "ערבים" בבתי המשפט בישראל). אך בקריאה בעיון מתגלה שהכותב כלל לא מתיימר להוכיח דבר. הוא מציג את המקרים ופשוט קובע, על דעת עצמו ומבלי להסתמך על שום עובדה, שפסיקות השופטות נובעות מדעות קדומות.
עוד בנושא:
התקשורת הישראלית: דיווח לא מאוזן
הרי אפילו הכותב לא באמת מאמין שבאמצעות מאמר בן 400 מילה ניתן לקעקע שני פסקי דין מפורטים ומנומקים היטב.
אבל העיקר? כותבים. כותבים בלי לחשוב פעמיים. רק כי צריך לכתוב.
עיתונות שהיא טוקבק, ארוך ומייגע.
מקריאה ברפרוף ניתן לחשוב בטעות שמטרת הכותב היא לאשש את התיזה שהוא מציג בכותרת המשנה המרכזית ("שופטות בעלות דעות קדומות", או במילים אחרות: קיימת אפליה ממוסדת נגד "ערבים" בבתי המשפט בישראל). אך בקריאה בעיון מתגלה שהכותב כלל לא מתיימר להוכיח דבר. הוא מציג את המקרים ופשוט קובע, על דעת עצמו ומבלי להסתמך על שום עובדה, שפסיקות השופטות נובעות מדעות קדומות.
עוד בנושא:
התקשורת הישראלית: דיווח לא מאוזן
