אל תקרא לי שחור (סרטו של עמנואל רוזן)

ראשית, תקציר: זה התחיל בלהראות שיש מזרחית ששומעת קונצרטים ואוכלת גפילטע פיש (אסנת וישינסקי), לעומת אשכנזי שמנגב חומוס (שלמה שרף). אח"כ לקחו אשכנזי ומזרחי והשוו מה ההבדל כשהם מנסים לעצור טרמפים, פותחים כרטיס באתרי הכרויות ומנסים להכנס למועדוני לילה. בסוף הראו עיראקית שמתווכחת עם אמא שלה אם שמעו מוזיקה ערבית בבית או לא. הבת אמרה שכן (ולכן היא התביישה במשפחה), והאמא התעקשה שלא (כי כנראה שלשמוע מוזיקה ערבית זאת בושה).
באמצע הראו איך מזרחים מצליחים בורחים מהנושא העדתי כמו מאש, ופה ושם דיברו על הז'אנר של מוזיקה מזרחית, על איך שזמרים מעדיפים שיקראו להם ים תיכוניים, וכמה שמתעלמים מהם.


אל תקרא לי שחור הכעיס אותי מכל מיני סיבות:

קודם כל, זוית הראיה האשכנזית-תל אביבית-בועתית-חילונית של עמנואל רוזן. אין לו שמץ של מושג מהי תרבות מזרחית (כמו 80% מהישראלים היהודים, כולל המזרחים), אז הוא מתמקד בניגוב חומוס ובזמרי רינגטונים.

דבר שני- בחלקים מסויימים של הסרט הוא כאילו מנסה להוכיח את העורכים ברדיו: "מה, המוזיקה המזרחית לא מספיק טובה בשבילכם כדי להכנס לפלייליסט של גלגל"צ ושל רשת ג'?". אז כן. אני חושב שהמוזיקה המזרחית היא ברמה נמוכה גם מבחינת הטקסטים וגם מבחינת המוזיקה. לא יותר מחיקוי עלוב של מוזיקת המיינסטרים עם "נגיעות" מזרחיות. אפילו לקרוא לזה מוזיקה מזרחית זאת הגזמה, כי מקצב מזרחי וסלסולים פה ושם זה לא מספיק כדי שזאת תהיה מוזיקה מזרחית. מצד שני, מוזיקה מזרחית ממש, אף אחד לא השמיע כשהייתה, ואף אחד לא ישמיע בזמן הקרוב אם תהיה.

ודבר אחרון- המזרחים עצמם, שייסדו ומתחזקים שרשרת של בורות בקשר לעבר שלהם ובקשר לתרבות שהגיעו ממנה. חסרי סקרנות כלפי עצמם וכלפי השורשים שלהם, חסרי מעוף, אופורטוניסטים שכל מה שמעניין אותם זה הנוחות האישית שלהם. לצערי הרב, היחידים ששלמים עם מי שהם, שגאים במי שהם ולא טבועה בהם איזושהי בושה מטופשת במוצא שלהם הם השכבה הנמוכה ביותר מבין המזרחים. אז זה מה שכולם מתרגלים אליו: מזרחים = אלימות ובורות.

קישורים חיצוניים:
זו רק סטיגמה - על הסרט "אל תקרא לי שחור" בידיעות