במרחב הציבורי התקשורתי בישראל נבנתה בעשרים השנים האחרונות מערכת יעילה מאוד של היזון חוזר במשוב חיובי: עיתוני הבוקר מתדלקים את תוכניות האקטואליה של הבוקר בטלויזיה וברדיו, שמתדלקות את חדשות אחר הצהריים בטלויזיה, שמתדלקות את המהדורות המרכזיות בערב, שמתדלקות את עיתוני הבוקר של מחר. לכל זה נוספו ב(נגיד) 10 השנים האחרונות אתרי האינטרנט, והשמחה רבה.
כל הסיפור הזה הוא בסופו של דבר עסק כלכלי. ככל שיהיה יותר באזז, כך ייטב לכיס. היזון חוזר טוב לבאזז.
אבל אם שמענו על הסיפור כבר בבוקר, למה אנחנו צריכים לשמוע עליו גם בערב? בעיה. אז מה עושים? מסלימים. חייבים לשמר רמה מסויימת של מתח או ציפייה שישאירו את "הציבור" בעניין, ואפילו ברמה מסויימת של היסטריה עד כמה שאפשר. לכן תמיד יבטיחו לנו "פרטים חדשים", תמיד יבטיחו לנו שתיכף ממש הולכים לספר לנו משהו שעוד לא שמענו. השילוב של דיווחים עוקבים בוקר צהריים וערב יחד עם ההיזון החוזר בין כלי התקשורת השונים הוא קטלני. אם בבוקר שדרן הרדיו אמר על פרשה מסויימת שהיא מזעזעת, אפילו שדרן הטלויזיה של הערב לא יכול להתחרט בשבילו על האמירה הזאת. למה? כי בצהריים כבר כל המדינה ידעה שהפרשה מזעזעת. לא פחות. כל מה שנותר לשדרן הערב הוא להסכים (או להסלים ולומר שהפרשה יותר ממזעזעת). סוף דבר: היזון חוזר + הסלמה בדיווח. זאת הנוסחא.
בטוחני שלו ערכו מחקר בנושא היו מגלים שכל ידיעה תקשורתית שמחזיקה מעמד יותר מחצי יום בישראל מתוארת כחמורה יותר ככל שהשעות נוקפות.
נקח לדוגמא את הפרשות בהן יש צו איסור פרסום, לאור הרעיון של שימור הבאזז באמצעים של היזון חוזר + הסלמה.
הפרשות האלו מאפשרות לנו לחזות בתקשורת במיטיבה, כשהמגישים הפרשנים והכותבים נאלצים לגייס כל שבב של כשרון כדי לתאר את המצב בלי לספר עליו כלל וכלל: הם מתחילים להתפתל, ולרמוז בתנועת עין או בתנועת יד, ולכחכח בגרונם, ולהשתעל, ולקרוץ, ולהתחייב שיותר מזה הם לא מוכנים לספר בשום פנים ואופן (אולי אחרי הפרסומות), למרות שיש יותר- הרבה יותר, ורב הנסתר על הגלוי ותזדעזענה אמות הסיפין לכשיותר הפרסום. בתקופות האלו המדינה כולה, כמו במשחק ניחושים ענק, מנסה לפרש את המשמעות של כל זה ולתת סימנים אפילו בגוון הקול או בטון הדיבור או בצבע העניבה.....
אבל כל זה טוב רק ליום אחד או שניים. מה קורה אם צו איסור הפרסום לא מוסר במשך שבוע? כדי להשאיר פרשה בכותרות יום אחרי יום חייבים התפתחות, אפילו קיים צו איסור פרסום. כאן נכנסת ההסלמה בדיווח לפעולה מוגברת: בהתחלה מצהירים שיש פרשה חדשה שאסור לפרסום, מאוחר יותר מפרסמים שהפרשה חמורה, אחר כך שהיא מזעזעת ובסוף שהיא הדבר היא מזעזע שאי פעם שמענו עליו. שעה אחרי שעה ויום אחרי יום הדיווח מסלים, חרושת השמועות באינטרנט עושה לה כנפיים, ושוב השמחה רבה.
אומרים שבישראל יש אדישות לסיפורים קשים, אומרים שאולי כבר התרגלנו לסיפורים קשים.
לדעתי אם האדישות קיימת, אז היא תוצאה של ההסלמה באופן הדיווח. כאשר מפמפמים למישהו במשך שבוע ש"הולכים לספר לו את הסיפור הכי מזעזע שהוא שמע בחיים שלו" אז כל סיפור, גם אם הוא באמת הכי מזעזע שהוא אי פעם שמע, ישמע לו לא כל כך גרוע כמו שהוא דמיין. מנגנון הגנה שכל פסיכולוג בגרוש יכול לספר לכם עליו. אם זה לא היה ככה, היינו מתים מצער כבר בגיל שלוש. שלא לדבר על זה שכל העסק הזה גורם לאנשים רגשות אשמה עם זה שהם "לא הזדעזעו מספיק" כשבסופו של דבר הסיפור פורסם.
אולי יום אחד נפנים כולנו שלפעמים סיפור מעניין שווה קריאה או שמיעה או צפייה "סתם" כי הוא מעניין, ושסיפורים מעניינים לא צריך לקדם בהצהרות בומבסטיות. ביום הזה אחזור לצרוך חדשות מערוצי המיינסטרים.
כל הסיפור הזה הוא בסופו של דבר עסק כלכלי. ככל שיהיה יותר באזז, כך ייטב לכיס. היזון חוזר טוב לבאזז.
אבל אם שמענו על הסיפור כבר בבוקר, למה אנחנו צריכים לשמוע עליו גם בערב? בעיה. אז מה עושים? מסלימים. חייבים לשמר רמה מסויימת של מתח או ציפייה שישאירו את "הציבור" בעניין, ואפילו ברמה מסויימת של היסטריה עד כמה שאפשר. לכן תמיד יבטיחו לנו "פרטים חדשים", תמיד יבטיחו לנו שתיכף ממש הולכים לספר לנו משהו שעוד לא שמענו. השילוב של דיווחים עוקבים בוקר צהריים וערב יחד עם ההיזון החוזר בין כלי התקשורת השונים הוא קטלני. אם בבוקר שדרן הרדיו אמר על פרשה מסויימת שהיא מזעזעת, אפילו שדרן הטלויזיה של הערב לא יכול להתחרט בשבילו על האמירה הזאת. למה? כי בצהריים כבר כל המדינה ידעה שהפרשה מזעזעת. לא פחות. כל מה שנותר לשדרן הערב הוא להסכים (או להסלים ולומר שהפרשה יותר ממזעזעת). סוף דבר: היזון חוזר + הסלמה בדיווח. זאת הנוסחא.
בטוחני שלו ערכו מחקר בנושא היו מגלים שכל ידיעה תקשורתית שמחזיקה מעמד יותר מחצי יום בישראל מתוארת כחמורה יותר ככל שהשעות נוקפות.
נקח לדוגמא את הפרשות בהן יש צו איסור פרסום, לאור הרעיון של שימור הבאזז באמצעים של היזון חוזר + הסלמה.
הפרשות האלו מאפשרות לנו לחזות בתקשורת במיטיבה, כשהמגישים הפרשנים והכותבים נאלצים לגייס כל שבב של כשרון כדי לתאר את המצב בלי לספר עליו כלל וכלל: הם מתחילים להתפתל, ולרמוז בתנועת עין או בתנועת יד, ולכחכח בגרונם, ולהשתעל, ולקרוץ, ולהתחייב שיותר מזה הם לא מוכנים לספר בשום פנים ואופן (אולי אחרי הפרסומות), למרות שיש יותר- הרבה יותר, ורב הנסתר על הגלוי ותזדעזענה אמות הסיפין לכשיותר הפרסום. בתקופות האלו המדינה כולה, כמו במשחק ניחושים ענק, מנסה לפרש את המשמעות של כל זה ולתת סימנים אפילו בגוון הקול או בטון הדיבור או בצבע העניבה.....
אבל כל זה טוב רק ליום אחד או שניים. מה קורה אם צו איסור הפרסום לא מוסר במשך שבוע? כדי להשאיר פרשה בכותרות יום אחרי יום חייבים התפתחות, אפילו קיים צו איסור פרסום. כאן נכנסת ההסלמה בדיווח לפעולה מוגברת: בהתחלה מצהירים שיש פרשה חדשה שאסור לפרסום, מאוחר יותר מפרסמים שהפרשה חמורה, אחר כך שהיא מזעזעת ובסוף שהיא הדבר היא מזעזע שאי פעם שמענו עליו. שעה אחרי שעה ויום אחרי יום הדיווח מסלים, חרושת השמועות באינטרנט עושה לה כנפיים, ושוב השמחה רבה.
אומרים שבישראל יש אדישות לסיפורים קשים, אומרים שאולי כבר התרגלנו לסיפורים קשים.
לדעתי אם האדישות קיימת, אז היא תוצאה של ההסלמה באופן הדיווח. כאשר מפמפמים למישהו במשך שבוע ש"הולכים לספר לו את הסיפור הכי מזעזע שהוא שמע בחיים שלו" אז כל סיפור, גם אם הוא באמת הכי מזעזע שהוא אי פעם שמע, ישמע לו לא כל כך גרוע כמו שהוא דמיין. מנגנון הגנה שכל פסיכולוג בגרוש יכול לספר לכם עליו. אם זה לא היה ככה, היינו מתים מצער כבר בגיל שלוש. שלא לדבר על זה שכל העסק הזה גורם לאנשים רגשות אשמה עם זה שהם "לא הזדעזעו מספיק" כשבסופו של דבר הסיפור פורסם.
אולי יום אחד נפנים כולנו שלפעמים סיפור מעניין שווה קריאה או שמיעה או צפייה "סתם" כי הוא מעניין, ושסיפורים מעניינים לא צריך לקדם בהצהרות בומבסטיות. ביום הזה אחזור לצרוך חדשות מערוצי המיינסטרים.
