פינתו של הג'ירף

הבוקר סיפרו לנו שבכל זאת ימשיכו ללמוד ערבית בבתי הספר כחלק מתוכנית הליבה. זה בכלל לא משנה למה החליטו מלכתחילה, או מה הסיבה שבגללה חזרו מההחלטה להפסיק ללמד ערבית, כי עיקר החשיבות של כל העניין היא במה שהוא אומר עלינו כחברה.

קשה לנו. קשה לנו עם הקטע הזה שאנחנו רואים בעצמנו מדינה מערבית, אבל תקועים במזרח התיכון.
מאז הקמת המדינה אנחנו מנסים בכל הכח להתקבל לאירופה. אולי יסלחו לנו על כמה מאות קילומטרים שחסרים לנו להיות שייכים לשם פיזית.. הרי מנטלית, אנחנו אירופאים! מה הקשר בינינו לבין המזרח התיכון?

אבל יש, יש קשר. המשפחה שלי, למשל, לא יצאה מתחומי המזרח התיכון מאז שחר ההסטוריה הכתובה. אני לא ארופאי ולא מערבי. מבחינתי, התרבות המערבית היא לא נעלה ולא נעליים. נהפוך הוא. התרבות המזרחית שהתפתחה פה, בדיוק כאן, במשך אלפי שנים היא הנעלה. נכון, היו ירידות והיו עליות, היו תקופות יפות והיו תקופות קשות אבל שאף אחד לא יספר לכם סיפורים- האמת היא שבמזרח התיכון היתה תרבות כשבאירופה עוד חיו במערות.

אני לא מתכוון בשום פנים ואופן לוותר על המזרח תיכוניות שלי. מי שהגיע לכאן מאירופה הוא זה שצריך לוותר על המערביות שלו. חבר'ה, באתם לכאן כדי לחזור להיות ישראלים? תצאו מהבועה שלכם כאילו התרבות המזרחית היא תרבות עממית ותזכרו שהעולים הראשונים מאירופה הסתובבו פה עם כאפיות כדי להרגיש בבית.

נכון להיום השפה הערבית היא שפת המזרח התיכון, בדיוק כמו הארמית בזמנה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא ללמוד אותה. אנחנו חלק מהמזרח התיכון, ואנחנו חייבים להפסיק לחפש דרכים להיות כאן בגופנו ובמערב ברוחנו. לך תדע, אם יהודה הלוי היה כותב את השיר שלו היום אולי הוא היה כותב: "ליבי במערב ואני בסוף מזרח". בוקר טוב ישראל, למזרח אנחנו שייכים ולא לשום מקום אחר.

לפינה הבאה