ארוע פעוט (حدوثه صغيرة, באנגלית: הסיפור הפשוט שלי, My simple story), סרט אנטי- ישראלי, המחנך ילדים פלשטיניים שאין אפשרות אחרת מלבד שיבה של פליטי 48' לתחומי ישראל דהיום. תסריט ובימוי איזידור מוסלם (إزيدور مسلّم) שנולד בישראל (לאחר הקמת המדינה) וחי בקנדה. הסרט צולם בחסות של ערוץ הילדים של אלג'זירה (JCC) (قناة الجزيرة للأطفال) שססמתו היא כמובן: "מן העין אל הלב" (من العين إلى القلب). השחקנים (רובם?) בסרט הם אזרחי ישראל (כולל יהודים) והוא צולם בשטחי הגדה ובתחומי ישראל. המשתתפים גאים במיוחד בעובדה שהסרט הופק ללא עזרה ממוסדות הממשל הציוני.
הסרט, שזכה שלושה פרסים בפסטיבל קהיר לתקשורת הערבית (مهرجان القاهرة للإعلام العربي), מגולל את סיפורו של סמי בן ה- 10, ונסיונותיו לעזור לחמור של אבו סלים (דודו) לחזור לבית אבותיו בעיר חיפה.
העלילה
בכפר קטן (או עיירה) בגדה המערבית, שישים שנים אחרי ה"נכבה", כפריים משוטטים בעמקים ובשיחים בנסיון נואש למצוא את החמור של אבו סלים.
סמי עומד על גבעה וצופה בחיפוש עם סבו, שמסביר לו כמו קרוב היה החמור לאבו סלים וכמה חשוב תפקיד החמור (איזה מקום של כבוד שמור לו) בחיים של הפלשטינים.
המום מהטרגדיה, סמי נחוש לעזור. הוא יוצא לחפש בעצמו את החמור. החמור נמצא בין העצים באחד השדות אך, באופן בלתי צפוי, מסרב החמור לחזור לביתו של אבו סלים. הוא מדבר על איך שהוא לא שוכח את ההיסטוריה שלו ועל החלטתו לחזור לבית אבותיו בעיר חיפה. ההחלטיות של החמור נוגעת לליבו של סמי, והוא מחליט להדריך אותו במסע לחיפה.
מצוייד במפה, חופן שוקולד ובקבוק של מים, השניים יוצאים למסע בחיפוש אחר הבית בשטחים הכבושים(!!!)... הם הולכים בחורשות ובדרכים ועוברים במחסומים (תוך כדי הערמה על החיילים). בדרך, אומר החמור: "אף אחד לא שוכח את ביתו.. כאשר אכנס לחיפה לא אזדקק למפה כדי להגיע לביתי.. ריחו האהוב יקח אותי אליו.." (لا أحد ينسى بيته.. وعندما أدخل حيفا لن أحتاج إلى خريطة لأصل إلى بيتي.. رائحته الحبيبة ستأخذني إليه) כאשר הם מגיעים לחיפה החמור מזהה כמובן את הבית לפי הריח.
סצנת הסיום- סמי והחמור מגיעים לבית מידות פרטי, דו (תלת?) קומתי ומפואר, באיזור ירוק מרווח ורחב ידיים. כאשר הם דופקים בדלת, פותחת להם אישה אשכנזייה דוברת אנגלית ועברית בלבד. היא ובעלה חיים בבית הענק לבד. בלי ילדים.
הסרט נגמר בכך שהחמור מרגיש שוב בבית ואומר שהוא הולך לישון בחדר של אבא שלו (או משהו כזה).
עוד בנושא:
• פינתו של הג'ירף: מצע בל"ד
• על סדרת הטלויזיה "כוונות טובות"
• אלג'זירה, הדעה האחרת
הסרט, שזכה שלושה פרסים בפסטיבל קהיר לתקשורת הערבית (مهرجان القاهرة للإعلام العربي), מגולל את סיפורו של סמי בן ה- 10, ונסיונותיו לעזור לחמור של אבו סלים (דודו) לחזור לבית אבותיו בעיר חיפה.
העלילה
בכפר קטן (או עיירה) בגדה המערבית, שישים שנים אחרי ה"נכבה", כפריים משוטטים בעמקים ובשיחים בנסיון נואש למצוא את החמור של אבו סלים.
סמי עומד על גבעה וצופה בחיפוש עם סבו, שמסביר לו כמו קרוב היה החמור לאבו סלים וכמה חשוב תפקיד החמור (איזה מקום של כבוד שמור לו) בחיים של הפלשטינים.
המום מהטרגדיה, סמי נחוש לעזור. הוא יוצא לחפש בעצמו את החמור. החמור נמצא בין העצים באחד השדות אך, באופן בלתי צפוי, מסרב החמור לחזור לביתו של אבו סלים. הוא מדבר על איך שהוא לא שוכח את ההיסטוריה שלו ועל החלטתו לחזור לבית אבותיו בעיר חיפה. ההחלטיות של החמור נוגעת לליבו של סמי, והוא מחליט להדריך אותו במסע לחיפה.
מצוייד במפה, חופן שוקולד ובקבוק של מים, השניים יוצאים למסע בחיפוש אחר הבית בשטחים הכבושים(!!!)... הם הולכים בחורשות ובדרכים ועוברים במחסומים (תוך כדי הערמה על החיילים). בדרך, אומר החמור: "אף אחד לא שוכח את ביתו.. כאשר אכנס לחיפה לא אזדקק למפה כדי להגיע לביתי.. ריחו האהוב יקח אותי אליו.." (لا أحد ينسى بيته.. وعندما أدخل حيفا لن أحتاج إلى خريطة لأصل إلى بيتي.. رائحته الحبيبة ستأخذني إليه) כאשר הם מגיעים לחיפה החמור מזהה כמובן את הבית לפי הריח.
סצנת הסיום- סמי והחמור מגיעים לבית מידות פרטי, דו (תלת?) קומתי ומפואר, באיזור ירוק מרווח ורחב ידיים. כאשר הם דופקים בדלת, פותחת להם אישה אשכנזייה דוברת אנגלית ועברית בלבד. היא ובעלה חיים בבית הענק לבד. בלי ילדים.
הסרט נגמר בכך שהחמור מרגיש שוב בבית ואומר שהוא הולך לישון בחדר של אבא שלו (או משהו כזה).
עוד בנושא:
• פינתו של הג'ירף: מצע בל"ד
• על סדרת הטלויזיה "כוונות טובות"
• אלג'זירה, הדעה האחרת
