ביום הראשון של חול המועד נסעתי באוטובוס בינעירוני. האוטובוס יצא בשעת בוקר מוקדמת מאחת התחנות המרכזיות של אחת הערים במדינתינו הקטנה והמתפתחת. פרט מפתח לענייננו הוא שהיום הראשון של חוה"מ הוא גם, כידוע, היום שבו רבים מחיילינו מלאי העזוז חוזרים לבסיסם בתום חופשה. אמנם בתחנה בה המתנתי אנוכי מעטים היו החיילים, אך בתחנה ליד, או-הו התחנה ליד.. רבים רבים מצטופפים דחוקים ולחוצים. לחוצים מבחינה פיזית, אך גם לחוצים שמה יקדים אותם מאן דהוא בעלייה לאוטובוס. כי מה מפחיד ישראלי יותר מאשר לצאת פראייר? ובשביל לא לצאת פראייר זה לא מספיק "סתם" לעלות לאוטובוס, אלא שהמהדרין יעשו השתדלות יתרה גם לעקוף כמה שיותר פראיירים אחרים בדרך- וכל המרבה הרי זה משובח.
בדיעבד, כשאני חושב על זה עכשיו, זה מזכיר לי סרט שראיתי בערוץ טבע. בסרט, עדר של תאואים רבים ומפוחדים חוצים נהר, ותוך כדי החצייה המבוהלת רומסים האחד את השני רמוס ומעוך.
ההבדל היחידי לטעמי בין המציאות בתחנת האוטובוס לבין המציאות בסוונה של אפריקה היא שלתאואים היתה סיבה אמיתית להיות מפוחדים. מאורע החצייה הוא מאורע דו שנתי, חלק מהנדידה של עדרי התאו, שהתנינים המורעבים השורצים בנהר מחכים לו בקוצר רוח.
הישראלים בטוחים כל הזמן שהם מפסידים משהו. תמיד מודדים למי יש יותר גדול. לפעמים, יש בזה צדדים חיוביים- שאיפה למצויינות, למשל, יכולה להיות אחלה דבר. אבל הלוואי שזה היה נגמר רק ב"להיות הכי טוב" ולצאת "הכי מורווח".
הפחד "לא להיות פראייר" גורם לישראלי להיות הכי פראייר בעולם.
למה? כי אדם מפוחד הוא קל להשפעה, ונוח לשכנוע. כל מוכר (בעולם) יודע שלישראלי תמיד אפשר לדחוף עוד משהו, פשוט צריך לומר לו שלא כדאי לו להפסיד את ההזדמנות לקנות (את מה שהוא בכלל לא צריך). שים שלט "מבצע" וכל הישראלים יתנפלו (לא חשוב בכלל המחיר), כי מי רוצה להפסיד את ההזדמנות לקנות במבצע ולא לצאת פראייר? מוכרי כל העולם כבר עלו על העניין, תן לישראלי הרגשה שאתה יוצא פראייר כשאתה מוכר, והוא יקנה ממך גם חצץ. רק אנחנו ממשיכים לשכנע את עצמנו שאנחנו דופקים את כל העולם. ועוד- חבר שלך קנה טלפון חדש? טלויזיה? גם אתה חייב. יותר חדש, יותר גדול, יותר פראייר.
חרם צרכנים בישראל? לא יקום ולא יהיה. כל חברה יודעת שאם מאיימים עליה בחרם צרכנים היא פשוט צריכה לצאת במבצע. הישראלי, מפחד להפסיד "הזדמנות", ישכח במהרה את כל הצרות הגדולות והחלאים הרעים שהביאו אותו מלכתחילה להרהר בליבו על חרם ויעוט על המבצע כמוצא שלל רב. לא חרם ולא אבטיחים.
דרך אגב, זה לא נגמר רק באנפנטיליות צרכנית. באופן כללי, הישראלים הם עדר מבוהל אבל על זה- בהזדמנות אחרת.
שתי הבעיות הקשות ביותר במצב הנפשי הקשה של הישראלים הן קודם כל העובדה שהם לא מסוגלים להיגמל מההתנהגות הזאת כי כולם משחקים את המשחק, ומי שיוצא ממנו- יוצא באמת פראייר. אם נחזור לזירת המאבק בתחנת האוטובוס- הרי שמי שלא דחף, צעק, השתחל, התפתל, רמס ומעך פשוט לא עלה לאוטובוס. הבעיה השנייה והחמורה יותר היא שבישראל, כדי לא לצאת פראיירים, לא סתם לא דואגים לחלשים, אלא דואגים שלחלשים לא יהיה שום סיכוי. למה, למשל, הישראלי צריך לממן נכים? וזקנים? וחולים? ואמהות חד הוריות? מה הוא, פראייר?
בדיעבד, כשאני חושב על זה עכשיו, זה מזכיר לי סרט שראיתי בערוץ טבע. בסרט, עדר של תאואים רבים ומפוחדים חוצים נהר, ותוך כדי החצייה המבוהלת רומסים האחד את השני רמוס ומעוך.
ההבדל היחידי לטעמי בין המציאות בתחנת האוטובוס לבין המציאות בסוונה של אפריקה היא שלתאואים היתה סיבה אמיתית להיות מפוחדים. מאורע החצייה הוא מאורע דו שנתי, חלק מהנדידה של עדרי התאו, שהתנינים המורעבים השורצים בנהר מחכים לו בקוצר רוח.
הישראלים בטוחים כל הזמן שהם מפסידים משהו. תמיד מודדים למי יש יותר גדול. לפעמים, יש בזה צדדים חיוביים- שאיפה למצויינות, למשל, יכולה להיות אחלה דבר. אבל הלוואי שזה היה נגמר רק ב"להיות הכי טוב" ולצאת "הכי מורווח".
הפחד "לא להיות פראייר" גורם לישראלי להיות הכי פראייר בעולם.
למה? כי אדם מפוחד הוא קל להשפעה, ונוח לשכנוע. כל מוכר (בעולם) יודע שלישראלי תמיד אפשר לדחוף עוד משהו, פשוט צריך לומר לו שלא כדאי לו להפסיד את ההזדמנות לקנות (את מה שהוא בכלל לא צריך). שים שלט "מבצע" וכל הישראלים יתנפלו (לא חשוב בכלל המחיר), כי מי רוצה להפסיד את ההזדמנות לקנות במבצע ולא לצאת פראייר? מוכרי כל העולם כבר עלו על העניין, תן לישראלי הרגשה שאתה יוצא פראייר כשאתה מוכר, והוא יקנה ממך גם חצץ. רק אנחנו ממשיכים לשכנע את עצמנו שאנחנו דופקים את כל העולם. ועוד- חבר שלך קנה טלפון חדש? טלויזיה? גם אתה חייב. יותר חדש, יותר גדול, יותר פראייר.
חרם צרכנים בישראל? לא יקום ולא יהיה. כל חברה יודעת שאם מאיימים עליה בחרם צרכנים היא פשוט צריכה לצאת במבצע. הישראלי, מפחד להפסיד "הזדמנות", ישכח במהרה את כל הצרות הגדולות והחלאים הרעים שהביאו אותו מלכתחילה להרהר בליבו על חרם ויעוט על המבצע כמוצא שלל רב. לא חרם ולא אבטיחים.
דרך אגב, זה לא נגמר רק באנפנטיליות צרכנית. באופן כללי, הישראלים הם עדר מבוהל אבל על זה- בהזדמנות אחרת.
שתי הבעיות הקשות ביותר במצב הנפשי הקשה של הישראלים הן קודם כל העובדה שהם לא מסוגלים להיגמל מההתנהגות הזאת כי כולם משחקים את המשחק, ומי שיוצא ממנו- יוצא באמת פראייר. אם נחזור לזירת המאבק בתחנת האוטובוס- הרי שמי שלא דחף, צעק, השתחל, התפתל, רמס ומעך פשוט לא עלה לאוטובוס. הבעיה השנייה והחמורה יותר היא שבישראל, כדי לא לצאת פראיירים, לא סתם לא דואגים לחלשים, אלא דואגים שלחלשים לא יהיה שום סיכוי. למה, למשל, הישראלי צריך לממן נכים? וזקנים? וחולים? ואמהות חד הוריות? מה הוא, פראייר?
